שקיעת הגנרל
אלנבי הוא רחוב אנלוגי. שום דבר בו לא מרצד, זוהר. חזיתות החנויות ושלטי הפרסום שלהן אינם מסכים ואינם ממוחשבים, גם הם שריד לעידן שהולך ונעלם. אלנבי, על כל הזוהמה וההזנחה שבו, ואולי גם בגללה, מעורר זיכרונות ומעורר תחושה של עיר. עיר כמקום של מגוון, תסיסה, אנטגוניזם, פונקציונליות, תנועה, מסחר, רעש, עשייה, הפתעות, אכזבות. אלנבי הוא אנושי, חושני, לא מלאכותי. בעוד המסחר והאינטראקציה האנושית עוברים למחוזות דיגיטליים-רשתיים, אלנבי מזמין מגע, חושניות בלתי אמצעית.
פרויקט הוויטרינה של הגנרל הוא מֶמֶנטוֹ מוֹרי גדול, קינה ויזואלית הכוללת את סימני הז'אנר: במה ועליה מוצגים סמלים ומטאפורות להיותם של הבלי העולם הזה בני חלוף.
גולגולת מונחת על מדף זכוכית. במדף מעליה כלי מטבח אדומים, ועל אחד מהם מצויר באגְסבאני. מצד אחד של הגולגולת קולב בדמות ליצן, מצידה השני קוביות שש-בש מוגדלות באופן מוגזם. המכוניות החולפות משתקפות בחלון. במרכז התצלום – גם אם לא במרכז החלון, כי לבה-נדב קובעת את הקומפוזיציות הייחודיות שלה מבלי להתחשב בזו שקבע בעל החנות, הארכיטקט, הריהוט – כתובה המילה "רק".
לא. לא רק. לא רק מוות, אלא גם חיים ותנועה. לא רק נואשות והתפוררות, אלא גם מסחר, הומור, משחקיוּת. לא רק דבר מובחן, אלא גם התענגות על הבלגן. לא רק. עוד ועוד שצובר משמעות, משמעויות שחלקן מתחברות וחלקן סותרות, כמו רחוב אמיתי, כמו החיים כפי שמן הראוי שנבחין ונחיה אותם ובהם.
מאת גלעד מלצר
